בתור ילדה חמודה וביישנית, תוסיפו לזה גם משקפיים (ועוד באופנה של פעם...) ותבינו כמה היה לי קשה, לא הציקו לי פשוט אני שנאתי את עצמי, לא היה לי ביטחון עצמי בכלל והרגשתי לא מושכת ולא יפה, לא פלא שלא יצאתי עם אף בחור עד שעשיתי את המהפך. כשהייתי יותר קטנה חברה שלי אמרה לי שאני יפה, רק חבל שהמשקפיים קצת הורסות ולא רואים לי את היופי של העיניים. לא היה לי הרבה מה לעשות חוץ מלהנהן בהסכמה בעצב. ניסיתי לעתים להוריד את המשקפיים ולבדוק האם אני בכלל מסוגלת להסתדר בלעדיהם, אבל הראיה המטושטשת גרמה לי לכאבי ראש. אז החזרתי את המשקפיים. כל פעם שהחזרתי את משקפי הראיה לאף, חזרה גם העצבות. למזלי הטוב הייתי מוקפת בסביבה נחמדה ונעימה שלא ייחסה חשיבות למראה החיצוני, אלא ליופי הפנימי. אך כנראה זה משהו שהיה קיים בי, לא הייתי מסוגלת לנהוג בביטחון במחשבה שאני עדיין עם משקפי ראיה. כנראה שאותה חברה נשמה דאגה לי כל כך, עד שהיא לימדה אותי איך לשים עדשות. למדתי תוך שניות, ונהייתי פשוט מכורה להן. קניתי עדשות חודשיות למשך שנים, עד שהתגלה הנזק הבריאותי לעיניים והנזק הכספי: במשך כל הזמן הזה הייתי יכולה לעבור הסרת משקפיים, ולא לשלם הרבה על עדשות מגע ומשקפי ראיה! כך שמפה הדרך להסרת משקפיים הייתה קצרה, עם קצת חיסכון ועזרה מההורים, פלוס הנחה נחמדה מהמרפאה, נהניתי סוף סוף מכל המשתמע מהסרת המשקפיים. האנשים מפרגנים, אבל גם מקנאים. עובדה, גם חבר שלי רוצה לעבור הסרת משקפיים בלייזר.