טוב, נתחיל מכך שמגיל 11 התחלתי להרכיב משקפי ראיה. לא מחמיאים בכלל. שחורים ובולטים. נמשיך בזה שהתקדמתי, בלשון המעטה, למספר קצת גבוה. ומפה התקדמתי למשקפיים פחות מחמיאים בעליל. יש כאלו שמאוד מתאים להם משקפי ראיה, אך מה לעשות שלי לא מתאים? קטונתי. המסגרת השנואה והמציקה רק גרמה לי צרות, שפשוט חלמתי לשבור אותה כמו ששוברים משקפיים בסרטים. כל ביקור אצל האופטומטריסט נגרר לשעה ורבע לטובת בחירת מסגרת שווה, אבל מסתבר שהמסגרות לא שוות לפנים שלי. שום דבר לא מתאים! היה לי גם עבר מר עם עדשות ראיה. הדלקת שהייתה לי בעיניים בעקבות זאת גרמה לי לחזור כמו טטלה למשקפיים. נו, אז מה מפה? לעשות הסרת משקפיים בלייזר.

 

לא הייתה מאושרת ממני לשכב על שולחן הניתוחים, ולהתחיל את הטיפול. כבר בראש דמיינתי לעצמי איך אני עושה טקס שבירת משקפיים. רגע, מה זה הקרן אור הזאת? טוב, אסור לסגור את העיניים...הקרנית קצת התרחבה... על מה הם מדברים למען השם? אה, על העיניים שלי. אוקי . אאוץ', מה זה היה. קטע מפחיד וקצת כואב. "זהו גרתי, בואי נשים לך טיפות..." זהו? כזה מהר? אפילו שהייתי קצת מטושטשת, לא יכולתי שלא לחייך. ועוד מכל הלב. עשיתי זאת, ובמיוחד אני היום רואה טוב, מה שהכי חשוב! יומיים לאחר מכן, שכבר ראיתי מצוין, ניגשתי למשקפיים בכוננית ותכננתי לשבור אותם. כאב לי הלב עליהם, לכן החלטתי לוותר על העניין. אז הרמתי אותם בכל מקרה, ובסוף שברתי אותם.