זהו סיפור אישי שלי שהתחיל בבית הספר שבו גדלתי (בחולון). תמיד היו לי משקפיים ותמיד שנאתי אותם מאוד, בגיל 10 בערך הילדים כבר התחילו להקניט אותי. זה התחיל עם קריאות גנאי כמו "המשקפופר המכוער", המשיך עם "החנון של השכבה" והמשיך עוד יותר עם קריאות העונות לשם "הארי פוטר". בשביל להראות שאני לא ממש כזה, התחלתי להוריד את המשקפיים לעתים קרובות, העיקר שיעזבו אותי בשקט. אבל מרוב שאימצתי את העיניים, המספר גדל. כך שמה שנותר לי זה שוב לפנות לאופטומטריסט שיארגן לי משקפי ראיה. אחרי 9 שנים נוספות של טרטורים לרופאי עיניים ולאופטומטריסט (המסגרת נשברה, העדשות נשרטו, המספר גדל והמסגרת כבר לא מחמיאה), האופטומטריסט היה בטוח שחתמתי אצלו קבע. עד שהוא נזכר לשאול אותי מה לגבי עדשות. מה לגבי עדשות? לא הולך לי איתם. מנסה לשים את העדשה – והיא נופלת, מקמר אותה בחזרה, והיא עדיין לא נכנסת. ביקשתי אפילו מידידה שתשים לי אותם, אבל הן צרבו לי בעיניים. אף פעם לא הבנתי את אלה שמרכיבים עדשות מגע. אז חזרתי למקום מבטחים שלי, למשקפיים. מקום מבטחים, לא מקום מבטחים, מה שבטוח שאני לא רוצה לחזור לזה. לא נותרה לי ברירה, אז בלי הרהורים ובלי חרטה עשיתי ניתוח הסרת משקפיים בלייזר. היום אני רואה מעולה, ממש טוב, וכבר אני שם לב שיותר מחייכים אליי. וכן, בצורה טובה. עד לא מזמן ראיתי חבר מילדות שהיה צוחק עליי ועל משקפי הראייה שלי. הכי מצחיק ואירוני היה לגלות שהוא היום בעצמו מרכיב משקפיים.