זה סיפור אישי לא על עצמי, אלא על האמא הנפלאה בה בורכתי. אמי היקרה השתמשה במשקפיים מילדות עד גיל 45, מהסיבה הפשוטה שהיא לא ראתה טוב והייתה רגילה אליהם. מדי כמה שנים היא החליפה משקפי ראיה, וניתן היה למצוא אצלה את כל הסוגים האפשריים: מסגרות וצבעים משגעים. ואז התחילה התקופה ה"רעה" שבה החלה להרגיש כאבי ראש תכופים, ורופא העיניים המליץ לה לתת לעיניים לנוח ולשים טיפות. ואז הגיע הזמן בו אמא סיננה כמה נמאס לה מהמשקפיים, מקוצר הראיה ומאי הנוחות שהיא נמצאת בה. כך שאני והמשפחה החלטנו לפעול: לברר אודות מרפאות מומחים, מחירים, בטיחות ואחריות ועוד פרטים לגבי הסרת משקפיים בלייזר. כמובן שאמא לא ידעה כלום. אמנם ניתוחים וביקור רופאים זה לא הצד החזק שלה, אבל הייתי כ"כ בטוחה שהיא צריכה את זה, עד שבלית ברירה "גררתי" אותה לכיוון מכון הלייזר. והיא עדיין לא ידעה כלום. כשהתברר לה פשר הדבר, התחילה לבכות מרוב הרגשות...ובטח שגם אני בכיתי...אחרי טיפול הסרת משקפיים בלייזר, סייעתי לה להגיע הביתה. ובבית? בבית חיכתה כל המשפחה עם איחולים. ושוב אמא שלי בכתה. כי היא ראתה מצוין מה הולך סביבה. ללא משקפיים.